A little more about the year to come

Okay, still getting used to this format. Evidently this blog is already being found by people who aren’t on my personal spam list–and upon reflection, I realize that I’ve been woefully out of touch with some of the Good People I spammed today, so maybe some more background about what I’ll be doing in the great Eastern yonder is in order.

I’m studying to be a rabbi, and generally my program ships us third-years off to J’lem to get our sabra on. I look down the list of the classes that I’ll be taking (not ’till like October, but whatever), and I see that it’s primarily text classes: Midrash, Talmud, Codes, Halakha l’Maaseh (practical aspects of Jewish Law), Israel seminar, Bible, Talmud Bekiut (uhh, a lot of Talmud moving quickly). This makes strange sense to me for a couple of reasons. The obvious one is that “the Israel year” is designed to be a lot about immersion–immersion into a language, a religious rhythm (it really is different when the whole city, basically, keeps Shabbat), and into the texts themselves. It makes sense because of resources–some of the biggest brains in Jewdom live in J’lem, so it’s smart to have them teach us the hard stuff from the hard books, right?

But there’s something else to the pace as well, I think. I picture the process of ordination as a little bit like a labyrinth walk–a sense of coiling in and then, eventually, coiling out. Eventually we get to be back out there in the real world, with the real people, doing and performing and such–and a few of the 5th year classes really draw the focus outward again. But this–3rd year–is like the apex of the inward-gaze that’s really necessary if one is going to become clergy, and become clergy properly. Maybe this is part of why they send us to a whole other country–far from what is familiar (to most of us) and from our key people (for most of us), in a place where it’s harder to even get, like, a normal job, maybe it’s more likely that we’ll do some of the good, yummy, hard, icky, beautiful, necessary and entirely holy inner work required to be a servant of God. Or maybe we’ll just have some time to live and be a person (rather than A Baby Rabbi), which I don’t think is necessarily different from the other thing. And all this heavy texty stuff–while I have my thoughts about things that I think are missing from the curriculum as a whole–is really about learning for the sake of learning’s sake, about studying just because it’s good to study. Lishma, they say in Jew-speak. Everybody seems to agree that third year is “the best year”, and I’m guessing some of this is why.

I hope it’s true. All the people I know who’ve done something like this send these funky mixed messages about how great and how hard the experience was (My friend K.: “You’ll need to bring rainpants and big galoshes! It rains constantly for months! It’s good you’ll have a DVD player because everybody gets really, really sick at some point! Oh, and a lot of people I know took up smoking because the stress of the bombings was so great! Yeah, man. It was the best year of my life.”) I’m prepared for hard. Frankly, I’ve been preparing for the hard for a while, now (not like any of those “preparations” will do me a whit of good when I actually get there, but, you know). Glorious, that I wouldn’t mind. Fun would be OK too.

Ultimately, though, I just hope it makes me better clergy. In the broadest sense of the word.

about the blog name

“Jerusalem Syndrome is a psychological and behavioral disorder which affects about 150 pilgrims to Jerusalem every year. Most often the victims begin to assume the identity of various prophets from the Old Testament, like Daniel or David, or important figures from the New Testament like Jesus or the Virgin Mary. They foretell doom and wear white robes, walking around the old city while preaching lengthy sermons.”

My flight arrives July 16th. I’m sort of hoping to get a minor prophet–I mean, Isaiah would be cool, but how many other people are out there channelling Obadiah or Habakkuk? It might just be a niche market with lots of potential.

Then again, maybe I should think bigger than that.

Basic stuff

I’m not sure yet what this blog’ll be. A place to hash out ideas, publish my not-so-secret diary, ask questions, record observations, disseminate useful info, whatever. It’s also, obviously, a way to keep in touch with folk as I (at least for now) prepare to spend a year’s study in a galaxy far, far away.

If you read this blog (often, occasionally, whatever) I very much encourage you to post and comment and reply to other people’s comments, disagree, argue, whatever. This format is designed to be more of a dialogue than a monologue, and on the friends-and-family tip, it’s nice on this end to know who’s out there and feel more in touch.

If there’s a piguah (that is to say, a bombing) in Jerusalem, I’ll do my best to get to a computer and post here that I’m OK as soon as I can. I can’t promise that it will happen as quickly as some would like–I might be in class, I might not have heard about it immediately, I might even (heaven forfend) be out having a life. But I will try to be mindful of the fact that there might be some worried loved ones out there.

That’s all I can think of right now…………….

vayetze, y’all

דניה רוטנברג

(These words remain the intellectual property of their author and may not be quoted or reproduced without authorization.)

כאשר מדברים על יעקב ומלאכי אלוהים, אנחנו בדרך כלל חושבים על שני ארועים. חלום הסולם והשר עם ה”איש’ .

בודי, הפגישות האלה חשובות מאוד, אבל לפי דעתי יש עד התנגשות משמעותית לא פחותה מאלה.
בסוף פרשת “ויצא”, נמצואות המילים הבאות…

“ויעקוב הלך לדרכו ויפגעו-בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, “מחנה אלוהים זה” ויקרא שם המקום ההוא “מחנים”

כדי להסביר את החשיבות של זה, אני צריכה לגנוב קצת מהפרשה הבאה. הפסוק אחרי הפסוקים שלנו מתחיל את פרשת “וישלח”. שנאמר, ‘וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום.’

בדרך הפשט, יעקב שלח שליחים, בני אדם, לדבר עם עשו, לתת לו מתנות ולפייס אותו. אבל סמיכות הפרשיות פה חזקה מאוד; זה לא רק צירוף מיקרים. הזוהר מצטט את הפסוק הראשון שלנו––’ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים’ והמשיך: ’והכא כיון דאשתזיב מניה דלבן והיא אתפרש מניה כדין אזדווגת עמיה שכינתא ואתו משריין קדושין לסחורא ליה ומאינון מלאכין שדר ליה לעשו.’

במילים אחרות: פה, כאשר יעקב יצא מיד לבן, השכינה באה אליו ומשרתים קדישום היו סביבו––והם היו אותם המלאכים שהוא שלח לעשו.

לפי ההבנה הזאת, יעקב לא רק קבל מלאכים, הוא גם נתן אותם. ולפי דעתי, ברגע הזה מתרחש עקר השינוי שהוא עובר.

אבל לפני זה, נחזור להתחלת ’ויצא’: אחרי יעקב גנב את הברכה מאחיו וברח לנפשו, הוא חלם חלום אל מלאכי אלוהים שגרם לו לומר: ’אכן יש ה’ במקום הזה ואנוכי לא ידעתי.’כמה עמוק! איזה כבוד! אבל אנחנו לומדים פה שנסיונות מיסטיים אינם מספיקים. האמונה שלו עדיין חלשה ולא בשלה.

עבור יעקב ברגע הזה, הכל עדיין מותנה: ’אם ה’ אלוהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום אל בית אבי…’ אם הוא עושה עבורי את הכל.’
OK, ,
בסדר
’והיה ה’ לי לאלוהים

הוא זכה בראיית השם והוא רק רוצה לדעת מה עוד הוא יכול לקבל. בלי ספק, אחרי הפגישה הזאת, הוא עדיין אותו האיש, הרמאי שיודע איך לקחת.

יעקב לא יוצא מן הכלל––המון אנשים דואגים רק לרגשות הרוחניים שלהם, ולרוב הם––אנחנו––לא רואים שלמרות שכל הזמן עוסקים ‘בחיים הרוחניים’שלנו ,אין שינוי אמיתי בפנים.
ליפעמים, אנחנו צריכים עזרה. בסיפור שלנו, לבן רץ אחרי יעקב כאשר הוא ברח בפעם השניה בפרשתינו. הם מדברים, ובסוף כרתו ברית. היה תיקון ביניהם. אני מאמינה שזאת היתה נקודת–המיפנה.

לפני זה, יעקב לא יצר קשר בין הנסיונות המיסטיים ובין היחסים עם אחרים. בהמשך הבנתו יותר מתוחכמת. המלאכים בפעם השניה לא ירדו מן השמים באופן דרמטי ורחוק מהחיים שלו. אלא, הם באו דרך מחנה––החיים הרוחניים פה משתקפים במצאיות שלו. הזוהר אמר שהיו מלאכים ממש סביב––לא היה לאן לברוח. פה יעקוב התחיל להבין שחײם עבודת השם צריכים לנגוע בכל חלק וחלק של עולמו. זה קשה מאוד, ולא נוח.

כאשר יעקוב שלח מלאכים לאחיו, הוא הסתכן.
הוא מבקש למצוא ’חן בעיני’ אחיו. הוא נפתח , והוא לא היה בטוח אם הוא יקבל מה שהוא רצה.

יש סכנה בבקשות אהבה, בבקשות יחסים––ולא רק כי יש אפשרות של סירוב. יש עוד סכנה: אפשרות של הצלחה.

כאשר יעקב שלח מלאכים––וכאשר עשו החזיר אותם בתשובה––יעקב היה צריך להיתמודד עם אינטימיות. הוא היה צריך להיות נוכח באופן מלא. בלי תנאי, בלי הסתר. די עם ההתחפשות. כאשר הוא עבר ממונולוג לדיאלוג ,הוא כבר לא יכול לקבוע את התוצאה. זאת אמונה בוגרת––גילוי ואחריות, לארילך יחסים עם בני אדם כמו שהו מאריך עת הקשר שלו עם האלוהות. אחרי שהוא הבין את זה, הוא מוכן לשרות אם אלוהים כמו שותף, ולקבל שם חדש שממנו ייוצר עם.

חדש טוב.